את הטיול הגדול אחרי הצבא עשיתי בהודו.
באותה תקופה עבדתי בניקיון של החללים במדרשה בה למדתי ובאחד החדרים היה מחשב עם אינטרנט (לפני 12 שנה לא היה ויי פיי על הראש של כולנו בכל מקום).
ערב אחד, כשסיימתי לנקות התיישבתי על המחשב הזה ובהחלטה ספונטנית ובלי להודיע לאף אחד קניתי כרטיס טיסה לשלושה חודשים לדלהי.

לא ידעתי מה יהיה.
מעולם לא טסתי לבד עד אז.
כלומר, מעולם לא טסתי בכלל עד אז.
אבל מה כבר היה יכול לקרות? (זה מה שאמרתי לעצמי בכל אופן).. אנשים טסים כל הזמן.

את הפרוצדורה בשדה עברתי די בהצלחה, הרי הגעתי בסוף לדלהי.
השעה היתה 2:00 בלילה. והיה קר והמון ריח לא מוכר.
הייתי לבד ולא ממש ידעתי מה עושים עכשיו. מה הצעד הבא.
במטוס הכרתי זוג ישראלים, פטפטנו קצת, ופתאום בחוץ בלילה ראיתי אותם שוב.
נדבקתי אליהם. פשוט לא עזבתי אותם.
הם שאלו אותי לאן אני צריכה. גמגמתי.
הם אמרו לי "אנחנו לוקחים מונית למיין באזר",
אמרתי "מעולה. גם אני בדיוק צריכה לשם"
במונית ראיתי מהחלון כלבים מתים בצידי הדרך.
הם שאלו אותי מה השם של המלון, גמגמתי.
ירדתי איתם במלון שלהם (הם היו בירח דבש ולכן התפנקו על 'מלון' ולא לקחו גסט האוס)
והזמני לי חדר צמוד לחדר שלהם.
בבוקר הם השאירו לי פתק על הדלת "המשכנו בטיול. תהני"
אאוצ'.
ירדתי לרחוב ושיחקתי אותה קוּל.

אני לא אלאה אתכם בפרטים,
אבל אפשר לומר שלקח לי שבוע להתרגל לריחות, לאנשים ולכלבים הזרוקים בצידי הדרך.
התחלתי להנות מהטיול שלי רק כשיצאתי מדלהי.
כי מה בן אדם צריך כדי להרגיש את הלב שלו מתרחב ומתמלא?
בסך הכל לנסוע על כביש מהיר, לתת לרוח לחלוף על פניו, לשמוע שיר טוב באזניות ולדמיין שמצלמים עכשיו סרט על חייו.

כשזה קרה, השתחררתי.
התחלתי לדבר עם אנשים, לדבר עם עצמי.
התחלתי להתבונן בעולם ולא רק להסתכל עליו.
התחלתי לגלות בכל פינה מתנות שה' שולח לי.

גדלתי בטיול הזה.
אי אפשר לומר שחזרתי 'חן אחרת', אבל בהחלט משהו זז בי.
כי לטייל לבד שלושה חודשים זה בהכרח אומר להכיר את עצמך, להתחבר אליה בטוב וברע, כי זה מה שיש מעכשיו, רק את והיא-
באוטובוס על הדרך לג'איפור היא היתה איתי, בבית הקטן על קצה ההר בקודאי, בכל לחם טרי טרי עם אבוקדו היא היתה שם, בזריחות של אנדמן, על האופניים המהירות בהאמפי, על הטוסטוס עם דניאל בדרך לחוף שבע, בכל דג, בכל כרובית חריפה, בכל טעות.

ולזכר הימים ההם אני רוצה לתת לכם מתכון לבַּנוּפִי פאי, שהוא בעצם במקורו אנגלי, אבל מוגש בהודו כמעט בכל מסעדה (כנראה בהשפעת הנוכחות הבריטית בהודו) והוא לגמרי היה מרומם את רוחי (ואת עצמי) בכל רגע של געגועים.
כי אין דבר מנחם יותר מביסקוויטים טחונים עם חמאה, ריבת חלב, בננות מתוקות וקצפת.

מצרכים (עוגה עגולה בקוטר 22-24):
לתחתית:
250 גרם ביסקוויטים
100 גרם חמאה

לשכבת הבננות:
5-6 בננות בשלות מתוקות אבל לא דבש
350 גרם ריבת חלב

לקצפת:
250 מל שמנת מתוקה להקצפה- קרה
120 גרם גבינת מסקרפונה של השף הלבן- בטמפרטורת החדר
3 כפות אבקת סוכר

אופן ההכנה:
מחממים תנור ל180 מעלות.
מוודאים שיש לכם מסקרפונה מחוץ למקרר (כשהיר קרה היא קשה כמו חמאה, ואנחנו רוצים לתת לה שמן שתתרכך מחוץ למקרר)
מכניסים את קערת המיקסר ריקה למקפיא (כשמקציפים שמת מתוקה היא חייבת להיות קרה. בגלל שאנחנו מערבבים אותה עם המסקרפונה שבינתיים הגיעה לטמפרטורת החדר הזה מעלה את הטמפרטורה של השמנת. כדי שכל זה יוקצף היטב אנחנו מקררים את הקערה)

במעבד מזון טוחנים את הביסקוויטים לאבקה דקה.
חותכים את החמאה הקרה לקוביות ומוסיפים פנימה עד שכל החמאה נמסה ומתאחדת עם הפירורים.
(אם אין לכם מעבד מזון ואתם טוחנים את הביסקוויטים ביד אז המיסו את החמאה ותוסיפו אותה נוזלית ואז תערבבו למסה אחידה).

יוצרים מהבסיקוויטים הטחונים קלתית, ומהדקים אותה היטב לדפנות התבנית.
טיפ: אחרי שסיימתם להדק עברו עם גב של כף בעדינות והדקו עוד
טיפ 2: ממש הרבה יותר קל ועדיף זה פשוט לשטח שכבה של ביסקווטים בלי דפנות, זה קינוח שאוכלים בכפית. אני יצרתי קלתית סתם בשביל הדעווין.

מכניסים את התבנית לתנור ואופים 10 דקות.
מצננים לרגע בחוץ ומכניסים למקפיא ל20 דקות בערך.
בזמן הזה מערבבים היטב בקערה את המסקרפונה הרכה עם אבקת הסוכר והשמנת המתוקה עד למסה אחידה.
מוציאים את קערת המיקסר מהמקפיא ומקציפים את את המסקרפונה והשמנת במהירות נמוכה עד לקבלת קצפת רכה ויציבה.

מוציאים את הקלתית מהמקפיא.
בעדינות גדולה מורחים שכבה דקה של ריבת חלב על התחתית (כדי שיהיה קל יותר לעבוד עם הריבת חלב אפשר לחמם אותה מעט במיקרו או על באן מארי).
פורסים את הבננות ומסדרים בצפיפות.
מורחים בעדינות שכבה נוספת של 3ריבת חלב
ושוב שכבה של בננות.
מסדרים את הקצפת לשכבה אחרונה ומקררים.

אמאלה, אתם הולכים להתאהב.

פרוייקט בשיתוף השף הלבן.