אתם לא צריכים להגיד לי, אני כבר יודעת: אנחנו דקה לפסח ונשארתם עם כמויות של קמח בארונות, במזווה, ואפילו במקפיא. אני יודעת. תאמינו לי, חוץ מזה שאלו צרות של עשירים – אלו צרות של כולם.

מכל כיוון בבית מבצבץ אליי קילו קמח שמנמן שמזכיר לי "גברת, השעון דופק, ואם לא תלושי אותי עכשיו אני כנראה אמצא את מקומי בפח הקרוב יחד עם הפתיתים והקרקרים משנה שעברה". אז אני לוקחת אותו, שופכת מים, לפעמים ביצה, לפעמים חמאה, לשה לשה לשה, מתפיחה, אופה ומשמינה.

ולמה שאני אשמין לבד? אלון מתלונן שמאז שהתחתנו הוא השמין 20 קילו. אני צוחקת עליו כשהוא אומר את זה אבל האמת היא שזה חצי נכון – כשהתחתנו הוא היה קיסם, ועכשיו הוא 3 קיסמים (תוך 4 שנים). שלא תבינו לא נכון – אני לגמרי בעד. מתחתנים, אוכלים טוב, ישנים טוב, חיים טוב – אז גם משמינים טוב.

אז הוא אומר שהגרף שלו בעלייה חדה, אבל את הקובנה האלה הוא לא יכול להפסיק לזלול, ואני מבינה אותו – הכרישה והבצלים מוסיפים לחות לבצק, הבלסמי מוסיף מתקתקות, והכל יחד הופך את הקובנה הזו למסוכנת. ואם אפשר יותר שחיתות אז למה לגרד עגבניות כשאפשר להכין בקלי קלות ריבת עגבניות מטריפת חושים?

אז מצד אחד יש לי את אלון שכועס שאני מכינה דברים טעימים, ומצד שני הקמח שמביט עליי ומזכיר לי שתכף פסח. מי אתם חושבים שניצח?

המתכון פה לקובנה נמצא פה >>>

http://www.mako.co.il/food-cooking_magazine/shabat-shalom-recipes/Recipe-9842d18e59afa51006.htm