זה טיול עם הילדים,
כלומר חופשת קיץ עם הילדים,
מה שאומר הרבה ים, הרבה בריכה, והרבה אבטיח.
את הטיולים המשפחתיים שלנו אנחנו בונים סביב בית אחד או שניים-
וילה גדולה ומפנקת, עם חצר כיפית ובטוחה לילדים, ועם בריכה פרטית וצמודה.
ומתוך הבית הזה אנחנו יוצאים לטיולים בסביבה, כל יום לכיוון אחר.
ולפעמים קורה שקמנו בבוקר ולא בא לנו לצאת.
אז אלון מבלה עם הילדים כל הבוקר בבריכה, ואני במטבח, מכינה צהריים.
הדירה הראשונה שלנו היתה ממוקמת בכפר קטן ושכוח (כמה שכוח? כל פעם שנכנסו עם הרכב היתה זקנה אקראית שעמדה מופתעת באמצע הכביש) ליד העיר טריפולי, שבמחוז ארקדיה בחצי האי היווני פלופונסוס.
אז אמנם זה חור החורים, אבל הדירה היתה מהממת (איך בארי אמר? "אמא תראי! השירותים פה נקיים, לא כמו אצלנו בבית..")
ומותאמת מאד עבור הילדים: בחצר האחורית בין הבית למטע גפנים מהמם היתה הבריכה שחלק לא קטן ממנה הוא מים רדודים והילדים פשוט לא רצו לצאת ממנה. בחדר ליד הבריכה היו המון משחקי מים לילדים ומתנפחים. על הדשא היתה טרמפולינה גדולה ושתי נדנדות ובצד המערבי של הבית מגרש טניס למי שבקטע.
בקיצור, הבית המושלם להתקע בו עם ילדים (ולא אמרתי מילה על מרתף הסנוקר והמטבח המאובזר).
יום ראשון:
אנחנו מגיעים, מתמקמים, כל אחד בוחר את החדר שלו,
כל אחד מזהה את החפץ שהכי מדליק אותו בבית החדש.
ואז יוצאים לקניות, למלא את המקרר:
תבליני בסיס (מלח, פלפל, שמן זית)
דברים לארוחת הבוקר (ביצים, קורנפלקס, חלב, גבינות מקומיות, לחם, מצרכים לפנקייק)
דברים לארוחת הצהריים (פסטות, פתיתים, אורז)
ירקות ופירות (חובה פלפל חריף, עגבניות, כוסברה, בצל ירוק, חצילים ולא לשכוח לימונים ובצל, בלי זה אי אפשר לבשל תבשילים או לחתוך סלטים)
נשנושים לדרך (חטיפי אנרגיה, שוקולדים, במבות מקומיות)
חוזרים הביתה עמוסי שקיות ועכשיו אפשר להתחיל את החופשה המשפחתית שלנו.
כל הבנים מיד עוברים לבגדי ים, ונדמה כאילו הפעם הבאה שהם יראו בגדים רגילים תהיה ביום האחרון, בדרך לשדה.
כי מה כבר הילדים רוצים?
תנו להם קצת מים, קצת חול, אבטיח ביו לבין והם מסודרים.
(ומה כבר אלון רוצה? תנו לו קצת מים, קצת חול, בירה בין לבין והוא יבלה עם הילדים שעות בלי לשים לב).
יום שני:
יום רגוע בעיר ה"גדולה" הסמוכה- טריפולי.
חנינו במרכז העיר ומשם התחלנו ללכת ברגל.
התחלנו במאפיה חדשה (נפתחה באותו שבוע שהגענו) ומהממת.
דבר ראשון ששבה את עיני היה המקרר העומד עם גביעי הגלידה הקטנים המצופים שוקולד תות, ממש כמו בסיציליה.
ממבט ראשון זה נראה כמו הגלידה החמה שהסתובבה פה אי שם בשנות ה90 אבל כשנותנים ביס, במיוחד בזאת הורודה, העולם נעצר.
מדובר בגלידות מדהימות, ואיפה שלא תראו אותם- תעצרו לקנות. מה גם שזה אש לילדים- כי עבורם זה סוגר את הפינה של "גלידה" למרות שזה בגרסת מיני.
הכנסו לשקית גם עוגיות מצופות אבקת סוכר שקיוויתי שיהיו כמו עוגיות השקדים והלימון של סיציליה (והתאכזבתי), וגם בייגל קינמון מטוגן מטורף, ובורקס פילו ממולא תרד ופטה שהיה הכי טעים והכי פריך מכל מה שטעמנו כל הטיול.
משם המשכנו עוד קצת פנימה ברחוב הראשי עד שתפס את אפי ריח מטורף של תבשילים. השעה היתה 11:00 ואף אחד מאיתנו לא היה רעב אבל לא יכולתי לעצור את עצמי ופשוט ירדתי במדרגות לתוך המסעדה.
במרכז המטבח עמדה גברת שלא ידעה מילה באנגלית, ואני רק סימנתי לה עם האף.
היא פתחה את הסיר של הבמיה וידעתי- זה זה.
אז פתחנו שולחן של במיה וגם שעועית לימה ולחם פועלים גס ומנחם.
לטריפולי אני לא אשוב בחיי כנראה, אבל את הטעם של התבשילים של אותה המאמא ואת העונג שהם עשו לי בפה אני לא אשכח.
המשכנו ללכת ברגל לכיוון בכיכר המכרזית של טריפולי, שם שתיתי את הפְ
פרפה זה בעצם הקפה הקר שלהם: כוס גדולה, שחציה קפה קר עם קרח וחציה קצף קפה מר ממר.
המקומיים שותים את זה שעות, אבל בתכלס אחרי 2 לגימות הקפה נגמר ואפשר להמשיך הלאה בחיים.
הכיכר היא רחבה מוקפת בתי קפה ענקיים סטייל ארומה- אוכל גנרי והמוני אנשים יושבים ובעיקר שותים פרפה.
בין בתי הקפה יש איים קטנים עם מכונות משחק כאלה שמוכרות לך שקט מהילדים ביורו אחד קטן.
את שקוד שמתי בתוך מכונית לא נוסעת ואני ובארי זרקנו כדורי סל לתוך סלים חשמליים שעות.
ואז הלכנו לקנות דגים גדולים וחזרנו הביתה עם פנטזיות על המנגל הגדול והמאובזר ליד הבריכה, תפוחי אדמה שלמים וחציל שרוף.
נכנסו קצת למים לפני שמתחילה המסיבה ופתאום התחי לרדת עלינו מבול.
אז הדגים נכנסו לתנור, גם החציל, העגבניות ותפוחי האדמה.
את כל הירקות חרכנו בשלמותם עם שמן זית ומלח.
בשביל החציל הכנתי סלט קטן:
לוקחים חופן עלי נענע וקוצצים,
אותו דבר עושים עם 2 גבעולי בצל ירוק וגם כוסברה,
מפוררים 100 גרם פטה טובה,
מוסיפים גרידת ליים, מלח, פלפל, שמן זית ומערבבים הכל.
בצלחת עמוקה שמים טחינה גולמית טובה (הבאנו מהארץ),
עליה מניחים את החציל ועליו את הסלטון הקטן.
הימים באוגוסט ביוון הם ארוכים מאד, מחשיך אחרי 21:00 אז יצא שהספקנו להכניס ליום אחד משימות של יומיים.
יום שלישי:
קמנו בבוקר ואלון הכריז "היום נוסעים לעיר הכי יפה ביוון"
ובמצב רוח זה הוא הכין לנו פנקייקים ועלינו לאוטו.
נַאפְפּליוֹ (Nafplion) היא עיר נמל השוכנת בחלק הצפוני ביותר של מפרץ ארגוליס (אחת מהאצבעות של חצי האי פולופונסוס).
התחלנו את הביקור בקפה באחד מבתי הקפה לאורך החוף, וגם זללנו שם סוג של באקלאווה פריכה בטירוף ספוגה בסירופ עדין, ואם כל זה לא מספיק אז גם זילפו עליה שוקולד חלב. זה נשמע דוחה? זה היה חלומי.
המשכנו ברגל לתוך הסמטאות הציוריות של העיר היפה, קנינו ממתקים, קצת מרציפנים בעבודת יד, מתנות ומזכרות והתיישבנו לאכול צהריים בבית הצהוב.
אני הלכתי לשירותים ואלון הזמין "כל מה שצמחוני".
אז עלי גפן, ופלפלי שושקה מוחמצים ממולאים גבינה, וסלט יווני, וכלי חרס עם פטה אפויה, וגם סלט חצילים שרופים משגע.
וזאת היתה בעצם הפעם הראשונה ש"פתחנו שולחן" ביוון.
אכלנו בהנאה, שקודקוד גילה את המלפפונים בארוחה הזאת
ואז המלצר הביא צלחת של צ'יפס, "לילדים".
הוא הביא גם חשבון ואמר "אתם אוכלים נורא מהר"
צחקנו. כי היינו בטוחים שזאת היתה אחת מהארוחות הארוכות של חיינו.
בכל אופן משם המשכנו לים– חוף שקט ממש ליד נאפפילו. חונים על הכביש, 2 צעדים ואתם בתוך המים.
והמים צלולים, והחול הוא לא חול מעצבן שנדבק לכל פינה בגוף, והכסאות לא עולים הון (לדעתי הם לא עלו בכלל), והבירה קרה.
ומה שקרה מעכשיו היה עוד מסעדה, ואז עוד ים.
ובאמצע בין אלה לאלה עברנו בתעלת קורינוס היפה המחברת בין שי חלקי ה..
בצד השני של התעלה, המשכנו עם הרכב פנימה ועצרנו באחת הטברנות הראשונות שראינו- ממש על הים, בצבעים של כחול והמון חלונות ענקיים.
אלון אכל ציפורה על הגריל ואני חלקתי עם כולם את הבקלה המטוגנת הענקית והמדהימה שלי. הרבה צ'יפס (לילדים), עוד סלט יווני, פלפלים מוחמצים ואבטיח.
זאת היתה מסעדה מעולה, אם כי לא זולה בכלל.
ואז בארי ראה את הים ואמר "הים זה מגרה אותי"
אז במקום להכנס לאוטו נכנסו למים.
ממילא הים כחול והמים צלולים כמו אמבטיה.
יום רביעי:
קלמטה. כן, זאת מהזיתים.
קלמטה היא עיר מושלמת.
אכלנו בה את ארוחת הערב הכי טעימה בטיול (אם שואלים אותי) ואת הגלידה הכי טעימה בטיול (אם שואלים אותי),
וגם שמן זית מדהים, וטפנד זיתים (איך לא?) משובח.
יש בה שוק ענקי של פירות וירקות, כל מיני עשבי תיבול מקומיים מיובשים, דגים טריים.
האנשים בקלמטה אדיבים וטובים וכל מקום שהיינו בו השאיר בי רושם עמוק.
הנה כמה מפניני העיר הזאת:
1. מעדניה – תוכלו למצוא שם קרוטונים ענקיים מתובלים ומן בצק מטוגן כמו עבדי דק דק ופריך, וטפנד טוב, וגם שמן זית נפלא. חוצמזה יש להם ממרח דבלים שקניתי ממנו 2 הביתה, וגם מקרר גלידות מעולות- תבחרו את היוגורט עם הדובדבנים החמוצים. אחת הגלידות הטובות שיצא לי לטעום בחיי.
2. טברנה– בכיכר המרכזית, ממש מול המעדניה המדוברת יש טברנה. אין בה אוירה מי יודע מה, אבל יש בה אוכל מדהים. כל מנה שהזמנו מהתפריט היתה בול- דברים פשוטים פשוטים שעשויים היטב, כמו שאני אוהבת. ירקות צלויים- פרוסות פרוסות, שמן זית, חומץ, כל ירק בעובי הנכון לו, קלחים קטנים של תירס מתוק, קישואים, חצילים, אפילו שעועית. ממרח פאבה מדהים (ממרח אפונה צהובה, הראשון מיני רבים), פלפלים צלויים, ציזיקי פגז, גלילות חציל צרוב פסים פסים במילוי גבינת עיזים וממרח שום שאלון חולם עליו בלילות. אה, וגם צ'יפס שמנמנים (בשביל הילדים)
3. סופלאקי צמחוני– LADOLEMONO סופלאקי זה שיפודים. ביננו. ההבדל הוא בלחם- הם מגישים את הסופלאקי עטוף במן בצק שמנמן בקוטר של פיתה, חרוך מעט על הגריל וטעמו מתוק. יותר כיף לאכול את זה ככה, גם בכמות. אז אני הזמנתי עם ירקות צלויים ואיולי שהיה ממנו קצת יותר מדי.
4. חנות תבלינים- BACHAR– חנות ענקית עם כל התבלינים המקומיים, ופסטות וכל מיני עשבים מיוחדים. קניתי שם מלח לא מעובד בטעם עדין עדין וגם עוגיות שוקולד ציפס עם דבש ותבלינים מעולות.
5. בריוש תבלינים ומרציפן- CHRYSANTHI – זה סוג של חלה מתוקה, מצופה שקדים ודבש ומתובלת מעט. באותו המקום תוכלו למצוא שוב את הגלידות הקטנות הורודות בטעם תות בגרסא משופרת.
את היום סיימנו בחוף מדהים.
אני והילדים נשפכנו תוך דקה ואלון נהג את הדרך שעה עד לחוף הנסתר.
רגע לפני הכניסה יש שורה קטנה של חנויות להצטייד כי בחוף אין כלום- אז קנינו שמשיה, ומחצלת, וברד ועוגיות ובקבוק מים קר ובקבוק מים קפוא וכל זה בפחות ממאה שקלים.
יום חמישי:
אתונה.
לי כבר התחיל להמאס מים בריכה ים בריכה מצופים בירות אבטיח ודגים על הגריל עם צ'יפס.
רציתי שווקים, רציתי אוכל רחוב, רציתי לבזבז קצת כסף.
בתכנית המקורית אתונה היתה מתוכננת ליום האחרון של הטיול. יום אחד אתונה.
אבל כשאלון הבין מבין השורות שאני רוצה לעשות קצת קניות הוא הכריז "ילדים! מחר נוסעים לאתונה"
זה כולה שעה וחצי נסיעה, כמו לנסוע להורים, וזה היה שווה את זה.
קודם כל באתונה הכרתי את אהובתי העונה לשם "בוגאצה".
בוגאצה היא מאפה יווני של עלי פילו פריכים ודקיקים במילוי קסטרד ונילי מטורף, ועל כל זה בוזקים אבקת סוכר וקינמון.
ביום הזה אכלתי 3 בוגאצות שונות וכולן היו מופלאות, כל אחת בדרכה.
הראשונה היתה מרגשת כי היא היתה הראשונה, והמפגש איתה העיף אותי.
השניה היתה מושלמת, כי זה פשוט היה במקום הכי טוב באתונה שמגיש את המאפה הזה.
והשלישית פשוט היתה מפתיעה, כי קנינו אותה בתחנת דלק ולא היו לנו ציפיות כלל.
את כל היום בילינו בעיקר בין כיכר מונסטריאקי והשוק המרכזי.
ארוחה ראשונה אכלנו בשוק הדגים- סרדינים מעולים וגם פאבה מצויינת.
ארוחה שניה אכלנו בשוק הדגים- פתחנו שולחן מטוגנים כמו בתוניס- חצילים, קישואים, צ'יפס, פלפל חריף, טוסטים ולברק מדהים.
עשינו הרבה קניות בחנות המדהימה הזאת
ועוד קצת קניות של כלים ישנים בשוק יד שניה המקיף את הכיכר.
אתונה מושלמת, והיינו רגועים כי ידענו שיש לנו עוד יום איתה.
יום שישי:
נסיעה צפונה.
6 שעות נסיעה לפנינו, ושיהיה לנו בהצלחה.
הגענו לבית החדש כמה שעות לפני שבת.
פרקנו את המזוודות ושוב: לסופר הקרוב.
קניתי דגים, קניתי עגבניות, כוסברה, אבטיח והמון בן אנד ג'ריס וחזרנו הביתה לבשל לשבת.
הכנתי דגים שלמים בתנור לסעודת שבת וגם אורז עם ירקות ותבשיל דגים עם ביצה קשה לסעודה מפסקת.
אחרי שהתרגלנו לבית הקודם, פתאום היינו צריכים להתאמץ להתאהב בבית החדש.
הוא היה מהמם, בלב כלום ושום דבר, על צלע של הר, עם בריכה ענקית רק שלנו וחמישה חדרי שינה, 2 מפלסים, 2 מטבחים מאובזרים, בקיצור חלום, אבל איכשהו התגעגענו לבית הקודם.
אלון אמר "זה גדול מדי"
בארי אמר "בואו נחזור לבית הקודם זה שהיינו בו אתמול ואחרי אתמול ואחרי אתמול"
שקודקוד התחיל למצוא לעצמו כפיים
ואני ניסיתי לעודד את כולם.
אבל כמו שאתם מכירים את אלון הוא לא היה צריך יותר מלקפוץ לבריכה כדי להתאהב שוב.
יום שביעי:
שבת. בריכה. אבטיח. בירות. וההימנון חוזר.
סעודה מפסקת, נכנסים לצום: טורניר שש בש, קרעתי את אלון 8:0
יום שמיני:
צום ט' באב.
הילדים בבריכה, אני במטבח אופה עוגות שמרים.
יום תשיעי:
סלוניקי.
בחור שפגשנו באתונה אמר לנו שהאוכל בסלוניקי יותר טוב מהאוכל באתונה. ובכלל, שסלוניקי נושאת על ראשה את כתר המטבח היווני וממנה זה הולך ומתפצל לשאר האיזורים. ככל הנראה זה כך כיון שסלוניקי היתה עיר נמל עם אוכלוסיה יהודית דומיננטית. האוכל שהגיע לשם עם אנשי הים הפך אותה לעיר עשירה קולינרית עם מגוון גדול של השפעות.
המסעדה הראשונה שהתיישבנו בה הוכיחה את זה יותר מהכל. הגענו אליה בהמלצת חבר, הוא כתב לי: ממול (בלאכסון) לבית הכנסת בשוק מודיאנו יש סמטה שיש בה מסעדה יוונית מעולה. הפרופילים של החלונות שלה כחולים/טורקיז. תהנו."
אכלנו שם הכל. חוץ מהמנה של הכרובית. כשסיימנו הוא שלח לי הודעה "אכלתם את הכרובית?"
אני משתדלת לא לאכול כרובית בחול, ובטח לא בקיץ, בגלל התולעים.
אבל אם אתם לא כמוני, תזמינו הכל, כולל המנה של הכרובית.
זאת מסעדה מצויינת. הלימה היתה מופלאה, כמו חמין קליל של קיץ, היו קציצות קישואים ונענע היסטריות, וקציצות עגבניות בטמפורה, אכלנו גם דגים מטוגנים, וסרדינים, ואפילו הסלט היווני עלה כל הסלטים שאכלנו עד כה (ואכלנו!).
באותו יום ביקרנו שני בתי כנסת (אחד ממש קרוב למסעדה הטובה), זה היה מרגש ומטורף לראות על הקירות לוחות שיש ענקיים ועליהם חרוטים שמות כל הקהילות ובתי הכנסת שהיו פה בסלוניקי כמו מאז ומעולם ונעלמו במלחמה (למשל "מוגראביס לפני 1567", או "איטליה שלום 1606", או "קאטאלן 1567").
סלוניקי יפייפיה וטעימה, ויש תחושה שלא משנה איפה נשב, זה יהיה מוצלח.
רק דבר אחד, היא קצת קשה באוגוסט, המון מקומות סגורים ובחופש.
יום עשירי:
חזרה לאתונה
שוב נסיעה ארוכה, אבל אין מה לעשות- חייבים להתחיל את הדרך הביתה.
נשאר לנו אחר הצהריים אחרון, אותו נבלה באתונה ומחר ממריאים חזרה.
הגענו רעבים ונכנסנו למקום הראשון שמצאנו: yolenis.
מתחתם מטורף בן 4 קומות. בקומת הכניסה יש מעדניה עם חומרי גלם מקומיים וגם מסעדה קטנה, מקום לבראנצ' המושלם.
קומה שניה היא מתחם סדנאות, שלישית קומת טעימות שמן זית, ולמעלה עוד מתחם שהוא מסעדה של ממש.
אכלנו שם כל מיני מאפים של עגבניות מיובשות, גבינות, זיתים ושתינו בירה. מקום רגוע וטעים.
משם הלכנו לדירה, לנוח מהנסיעה.
כלומר, אלון חשב שננוח, אני הייתי על קוצים ורציתי לצאת שוב.
ירדנו למטה והתחלנו לצעוד לכיוון "הפאב של אלון", זאת היתה בסך הכל הפעם השניה שלנו שם, אבל זה הספיק לו כדי לאמץ את הפאב הזה לתמיד. זה מקום קטן, ממש בלב העיניינים, שכל קירותיו מצופים בקבוקים צבעוניים של משקאות אלכוהוליים. יש להם אוזו מעולה, וגם קוקטיילים טובים.
טיילנו קצת ברחוב המרכזי,
אכלנו לוקומודס טובים פה וגם חגגתי 30K, וחזרנו הביתה לישון.
כלומר בערך, כי בלילה אני הייתי גמורה ואלון ובארי רצו רק עוד גלידה אחת אחרונה.
בבוקר, אחרי בוגאצה וקפה עלינו על טיסה הביתה, עייפים ושמנים.
